אף פעם לא הרגשתי שאני אמיצה.
כשפתחתי את העסק הראשון שלי בגיל 20.5 – אמרו לי שאני אמיצה. ילדונת שעושה צעד כזה היא אמיצה. אבל אני לא הרגשתי אמיצה.
כשהחלטתי להתגרש וברגע אחד להפוך לאם חד הורית, בעלת עסק, עצמאית במקום נידח בגולן, אמרו לי שאני אמיצה. אבל אני לא הרגשתי כך.
כשבחרתי את ביתי בקיבוץ אורטל והתחלתי את תכניות בניית הבית לבדי, אמרו לי שאני אמיצה. אני לא הרגשתי כך.
כשהחלטתי להעלות ערב מופע שירה שלי, סולו.. אמרו לי שאני אמיצה. גם אז לא הרגשתי שאני אמיצה.
כשהחלטתי להתמסר לייעוד שלי, לרפא אנשים ועסקים ואנשים דרך עסקים, אמרו לי שאני אמיצה. אני?!
היו לא מעט מצבים בחיים שלי, שאנשים מסביבי אמרו לי שאני אמיצה. ואני – בחיי שלא הרגשתי ככה.
אני מעריכה את עצמי מאוד ומכירה בעוצמות שלי, אבל… לא הרגשתי שאני אמיצה.
למה?
מכיוון שבאף אחד מהמקרים לא הרגשתי שאני עושה צעד שגוי שתוצאותיו מסוכנות. הן לא היו ידועות, אבל מה שהיה עתיד לבוא – היה הדבר הנכון.
הקשבתי לעצמי. ניהלתי עם עצמי את כל השיחות שנזקקתי להן. לפעמים גם עם אחרים.
בחרתי להיות בהקשבה פעילה למה שאמרה לי הבטן. הנשמה. אני.
זו הסיבה שלא הרגשתי שאני אמיצה. כשאני יודעת שזה הדבר הנכון – אין פחד שמבקש אומץ שיעמוד מולו.
אני מזמינה אתכם להיות קשובים. אז – לא תזדקקו לאומץ.