- היי, את שם? אפשר שנדבר מעט?
- ברור. אני תמיד כאן.
מרגישה שלא דיברנו כבר הרבה זמן ואת חסרה לי.
- עברת הרבה. השארתי לך מקום להיות.
ידעתי שתקראי לי בזמן הנכון לך.
(אני קולטת שהיא מחייכת אליי, ברכות).
האמת, אני לא באמת יודעת למה.. פשוט רציתי להרגיש אותך.
- את מיוחדת, את יודעת?
למה? מה עשיתי?
- בחרת להיות. בחרת להיות את. בחרת לאפשר לעצמך לבחור.
את מבינה?
אני חושבת שכן.
- אני רואה אותך. במערומייך. בשמחות שלך, בכאבים הגדולים.
אני מרגישה אותך. את הדמעות שזולגות עכשיו. מנקות ממך וממני עוד שכבה.
את אולי לא לגמרי מאמינה בזה, אבל את כל יכולה.
אלה לא הגדולות, אלא הקטנות שמגדירות את הדרך שלך. ואת בוחרת בה שוב ושוב. לפעמים את אפילו לא שמה לב. אבל אני כן. אני שמה לב לכל צעד שלך. לכל רגע שבו את בוחרת לעצור. לנשום. אני ערה למאבק שלך בין פשוט להיות ולעשות.
ואני רוצה לומר לך – שאת עושה את זה היטב. פשוט וותרי על המאבק, על הדילמות, על מה שיש לאחרים לומר. את יודעת הכי טוב. וגם את זה את יודעת.
(אני ממש רואה את פניה, קורנות וצוחקות ממש. הפנים שלה, הן סוג של הפנים שלי. היא נשמתי. היא אני.)
תגידי, מה עכשיו?
- כמו תמיד. אהבה…
ודעי שאני אוהבת אותך. וגאה. גאה להיות שלך. גאה להיות את.
(ואני מחייכת בין הדמעות, כל כך שמחה שדיברתי איתה.)
- ברור. לנצח איתך.