"כל הכבוד, אבל יכולת יותר.." זה מה שהוא אמר לי!!
תקשיבו, אני שמה את הלב שלי ואת הנשמה שלי בכל מה שאני עושה.
אני תמיד בהתכוונות והשתדלות לטוב ביותר. עכשיו, נכון שלא תמיד הכל מושלם. זה בסדר, זה ממש ממש בסדר. לפעמים גם לא יוצא לי טוב. זו עובדה, אבל ככה לבאס? בינינו, יש דרך להגיד כל דבר.
אבל הבחור הזה, לו – לא ממש אכפת. אגב, אתם מכירים אותו. ממש מכירים אותו.
ה-מבקר!
החמוד הזה, עלק, הוא בכלל חלק ממני, דפוס מחשבה והתנהגות שרק אלוהים יודע, למה הוא דחף לי אותו לחיים. החמוד הזה עסוק רוב הזמן בלחפש ובעיקר בלמצוא מה לא טוב – בעצמי, באחרים, בנסיבות. והוא עסוק. מאוד! מדהים אותי תמיד איך הוא לא מתעייף.
אני כן. מתעייפת. הוא מתיש אותי לפעמים ברמות מטורפות. גם אתכם, אה?!
הוא מייצר חרדות, מתח, כעס, אכזבה, בושה, אשמה.. כל מה שמתיש ומצמצם את הנשמה הכל יכולה שלנו. שלי ושלכם.
הוא גם די בטוח שהוא נחוץ, החמודון, ומה שהכי גרוע, זה שהוא משכנע אתכם שאתם חייבים אותו, כי הרי בזכותו תדחפו את עצמכם להיות טובים יותר. הוא מספר לכם שהוא כאן כדי להניע אתכם לפעולה.
יום אחד, לא השתכנעתי. הוא סיפר וסיפר וסיפר, וכל זה נשמע לי כמו סיפור אגדה לא מוצלח במיוחד. והאמת הפשוטה היא שתכל'ס, הוא משקר לכם. ולי.
אנחנו כבר טובים. הכי טובים. אנחנו יכולים לדחוף את עצמנו לדה בסט שלנו בצורה נהדרת גם בלעדיו. במיוחד בלעדיו.
הוא חתיכת נודניק שנתקע אצלנו מלפני מי יודע כמה שנים, גלגולים ועצבים.. גוש של זכרונות ומראות שחווינו וראינו בחיים האלה, וגם בחיים אחרים.
יום אחד נמאס לי ממנו אז הושבתי אותו לשיחה "יחסינו לאן". הסברתי לו שזו לא אני, זה הוא ושזה כבר לא מתאים. הוא התבאס עליי ממש, אבל אני החלטתי.
וזהו. מאז נפרדנו. לפעמים הוא מרים טלפון, שולח וואצאפ מה נשמע.. מנסה לחזור לחיים שלי. לפעמים, אני אשכרה מנהלת איתו שיחה אל תוך הלילה או יושבת איתו לקפה. לא עובר הרבה זמן עד שאני נזכרת למה העפתי אותו מהחיים שלי ו.. אני חותכת.. כי, חמוד חמוד, אבל מכה שלא מהעולם הזה…
