"… ואל תשכח, קפה, רגע לפני שגולש… מורידים…"

הציטוט הבלתי נשכח של מר חסון ליווה ומלווה דורות של מכיני קפה ושל כל מי שהבין את הסוד של הסרט הגאוני הזה והתאהב בו כמוני.

הקפה שאני רוצה לכתוב עליו הוא קצת שונה. גם הוא שחור, עם גרגירים ורותח…

זה הקפה שקיים בדמות כאבי הלב והנפש שלנו. כאבי הנשמה כולה.

צרור חוויות שכל אחת בתורה, משאירה בנו סימן, גרגר שורט שנע ונד על עור הנשמה שלנו ופוצע טיפה ועוד טיפה. הפציעה כל כך עדינה לאורך השנים, עד שאנחנו לא שמים לב אליה. עד ש….

עד שברגע בודד משהו מזיז את הגרגר הזה בחדות ומציג לראווה את עומק הפצע. ואוי, כמה שהוא עמוק. וכמה פצעים כאלה יש.

בלי ששמנו לב, הגרגרים האלו התגבשו לכדי סלעים קשים, כבדים ולוחצים.

כל מערכות הגוף והנפש שלנו נשאו אותם, לפעמים שבועות, לפעמים חודשים וברוב המקרים – שנים. הן גייסה את כל כולן, עד שהחלו לקרוס, אם בדמות כאבי הגב הכרוניים בגב שלא יכול לסחוב עוד… אם בכאבי ראש איומים, בראש שלא יכול להכיל עוד, אם בפציעות בלב, שאינו יכול לשמור עוד.. וככה, סלע ועוד סלע מתגלגלים על נס קיומנו.

הכאבים האלה, שחורים, מכאיבים ורותחים בתוכנו. עד שהם גולשים. ואנחנו – שכחנו להוריד מהאש בזמן.

אני מזמינה אתכם לקפה. תפתחו שולחן, והגישו עליו את כל כוסות הקפה שהנשמה שלכם הכינה. תפרקו את הגרגרים שבתוכו, אחד אחד, עד שיתמוססו.

ואל תשכחו, רגע לפני שגולש… מורידים…"

באהבה,
שירי